דַּף יוֹמִי · בְּכוֹרוֹת · דַּף נ״ג

מַתְנִי׳

MISHNAH:

מתני׳

מתני׳

מַעְשַׂר בְּהֵמָה

The mitzva of animal tithe

די מצוה פון מעשר בהמה

מצוות מעשר בהמה

נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

applies both in the Land of Yisrael and outside of the Land of Yisrael,

נוהג בארץ ובחוצה לארץ, גילט הן אין ארץ ישראל און הן מחוץ לארץ,

נוהג בארץ ובחוצה לארץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple,

בפני הבית ושלא בפני הבית, בזמן שהבית המקדש קיים און בזמן שאין בית המקדש קיים,

בפני הבית ושלא בפני הבית,

בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

with non-sacred animals, but not with consecrated animals.

בחולין אבל לא במוקדשין. עס גילט ביי חולין בהמות, אבער ניט ביי מקודש'דיגע בהמות.

בחולין אבל לא במוקדשין.

וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן,

And the mitzva applies to cattle and to flock,

ונוהג בבקר ובצאן, און די מצוה גילט ביי בקר און ביי צאן,

ונוהג בבקר ובצאן,

וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה.

and they are not tithed from one for the other.

ואינן מתעשרין מזה על זה. און מען מעג ניט מעשר'ן פון איין מין אויפן אנדערן.

ואינן מתעשרים מזה על זה.

בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים

It applies to sheep and to goats,

עס גילט בכבשים ובעזים ביי שעפסן און ביי ציגן,

היא נוהגת בכבשים ובעזים

וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.

and they are tithed from one for the other.

ומתעשרין מזה על זה. און מען מעג יא מעשר'ן פון איין מין אויפן אנדערן.

ומתעשרין מזה על זה.

בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן,

It applies to new animals, born after Rosh Hashanah for animal tithes, and to old animals, born before,

עס גילט בחדש ובישן, ביי חדש, בהמות שנולדו נאך ראש השנה למעשר בהמה, און ביי ישן, בהמות שנולדו פארdem ראש השנה,

היא נוהגת בחדש ובישן, כלומר בבהמות שנולדו לאחר ראש השנה למעשר בהמה, ובבהמות שנולדו לפניו,

וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.

and they are not tithed from one for the other.

ואינן מתעשרין מזה על זה. און מען מעג ניט מעשר'ן פון איין יאר אויפן אנדערן.

ואינן מתעשרין מזה על זה.

שֶׁהָיָה בַּדִּין,

The Mishnah explains why a pasuk is needed: For logically, we would have argued:

די משנה ערקלערט פארוואס מען דארף א פסוק: שהיה בדין, ווארים לפי סברה וואלטן מיר אמאל געזאגט:

המשנה מסבירה למה צריך פסוק: שהיה בדין, שהרי לפי הסברא היינו אומרים:

וּמָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה אֵינָם מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה,

If regarding new and old animals, which are not kelayim with one another, they are nevertheless not tithed from one for the other,

ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרין מזה על זה, אזוי ווי ביי חדש און ישן, וואס זענען ניט קיין כלאים איין מין מיט דעם אנדערן, און דאך זענען זיי ניט מתעשר מזה על זה,

ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרין מזה על זה,

כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהוּ מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה?

then regarding sheep and goats, which are kelayim with one another, is it not logical that they should not be tithed from one for the other?

כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה — אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה? ביי כבשים און עזים, וואס זענען יא כלאים איין מין מיט דעם אנדערן, איז דאך א קל וחומר אז זיי זאלן ניט זיין מתעשר מזה על זה!

אם כן כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה — אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְצֹאן״,

Therefore the verse states: "And flock" (Vayikra 27:32),

לפיכך תלמוד לומר: ״וצאן״, זאגט דער פסוק "וצאן",

לכן תלמוד לומר: "וצאן",

מַשְׁמַע כׇּל צֹאן אֶחָד.

which implies all flock is one species.

משמע כל צאן אחד. וואס דאס איז משמע אז אלע צאן זענען נחשב ווי איין מין.

שמזה משמע כל צאן אחד, שכל הצאן נחשב כמין אחד.

גְּמָ׳

GEMARA:

גְּמָ׳

גמ׳

לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא?

Shall we say that our Mishnah is not in accordance with Rabbi Akiva?

די גמרא פרעגט: לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא? זאלן מיר זאגן אז אונזער משנה איז ניט ווי רבי עקיבא?

שואלת הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא?

דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

For it was taught in a braisa, Rabbi Akiva says:

דתניא, רבי עקיבא אומר: ווארים עס איז גענאנט געווארן אין א ברייתא, רבי עקיבא זאגט:

דתניא, רבי עקיבא אומר:

יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם מַעְשַׂר בְּהֵמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ וְיַקְרִיבֶנּוּ?

I might have thought that a person must bring up animal tithe from outside the Land of Yisrael and sacrifice it on the mizbe'ach in Yerushalayim?

יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו? איך וואלט געמיינט אז א מענטש זאל מוזן ארויפברענגען מעשר בהמה פון חוץ לארץ און עס מקריב זיין אויפן מזבח אין ירושלים?

יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו על גבי המזבח בירושלים?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם״.

Therefore the verse states: "And there you shall bring your burnt-offerings, and your sacrifices, and your tithes" (Devarim 12:6).

תלמוד לומר: ״והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם״. אבער דער פסוק זאגט "והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם".

תלמוד לומר: "והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם".

בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר,

The verse is speaking of two tithes,

בשתי מעשרות הכתוב מדבר, דער פסוק רעדט פון צוויי סארטן מעשרות,

בשתי מעשרות הכתוב מדבר,

אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן,

one is animal tithe and one is grain tithe.

אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, איינס איז מעשר בהמה און איינס איז מעשר דגן,

אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן,

מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה,

This teaches: From a place where you bring up grain tithe, you bring up animal tithe;

ממיקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, דאס לערנט אונז: פון דעם מקום וואס דו ברענגסט מעשר דגן, פון דארט ברענגסטו מעשר בהמה;

וזה מלמד: ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה,

וּמִמְּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן אִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה!

and from a place where you do not bring up grain tithe, you do not bring up animal tithe! So according to Rabbi Akiva, animal tithe does not apply outside Eretz Yisrael at all, contrary to our Mishnah!

וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה! און פון א מקום וואס דו ברענגסט ניט מעשר דגן, ברענגסטו ניט מעשר בהמה! שטימט דאך ניט די משנה וואס זאגט אז מעשר בהמה נוהג איז אין חוץ לארץ מיט רבי עקיבא!

וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה! אם כן לפי רבי עקיבא, מעשר בהמה אינו נוהג בחוצה לארץ כלל, שלא כמו משנתנו!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא,

The Gemara answers: You can even say the Mishnah agrees with Rabbi Akiva.

די גמרא פארענטפערט: אפילו תימא רבי עקיבא, דו קענסט אפילו זאגן אז אונזער משנה גייט אויך ווי רבי עקיבא.

משיבה הגמרא: אפילו תימא רבי עקיבא,

כָּאן לִיקְרַב, כָּאן לִיקְדַּשׁ.

There, in the braisa, it is referring to bringing the animal to be sacrificed on the mizbe'ach; here, in the Mishnah, it is referring to the animal becoming sanctified as a tithe.

כאן ליקרב, כאן ליקדש. דארט אין דער ברייתא רעדט מען אים צו ברענגען ליקרב אויפן מזבח; אבער דא אין אונזער משנה רעדט מען אז די בהמה זאל ווערן מקודש אלס מעשר.

כאן ליקרב, כאן ליקדש. שם בברייתא מדובר על להביא את הבהמה ולהקריב אותה על גבי המזבח; כאן במשנה מדובר על עצם הדבר שהבהמה חלה עליה קדושת מעשר.

דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״,

The Gemara adds: The wording is also precise, as the derivation cites the verse, "And there you shall bring,"

די גמרא מוסיף געווען: דיקא נמי, דקא נסיב לה תלמודא ״והבאתם שמה״, די לשון איז אויך מדויק, ווייל דער דרש נעמט דעם פסוק "והבאתם שמה",

מוסיפה הגמרא: הלשון דיקא נמי, דקא נסיב לה תלמודא "והבאתם שמה",

שְׁמַע מִינַּהּ.

learn from this that it refers specifically to bringing it to be sacrificed.

שמע מינה. הער פון דעם ארויס אז דאס רעדט דוקא פון איר מביא זיין צו מקריב זיין.

אם כן שמע מינה שמדובר דווקא על להביא אותה ולהקריב אותה.

אִי הָכִי, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ קָרֵב, אַמַּאי קָדוֹשׁ?

The Gemara asks: If so, since it is not sacrificed, why does it become holy? What is the purpose of this kedushah outside Eretz Yisrael?

די גמרא פרעגט: אי הכי, מאחר שאינו קרב, אמאי קדוש? אויב אזוי, אזוי ווי זי ווערט ניט מקריב געווען, פאר וואס זאל זי ווערן קדוש? וואס איז דער תכלית פון די קדושה אין חוץ לארץ?

תמיהה הגמרא: אי הכי, מאחר שאינו קרב, אמאי קדוש? מה התועלת בקדושה זו בחוצה לארץ?

לְנֶאֱכָל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.

The Gemara answers: It becomes holy to be eaten in its blemished state by the owner.

די גמרא פארענטפערט: לנאכל במומו לבעלים. זי ווערט קדוש כדי מען זאל זי קענען עסן מיט א מום דורך דעם בעל הבית.

מתרצת הגמרא: היא קדושה לינאכל במומו לבעלים.

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.

The Gemara cites the next clause of the Mishnah: The mitzva of animal tithe applies in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple.

די גמרא ברענגט די נעקסטע חלק המשנה: די מצוה פון מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.

מביאה הגמרא את הבבא הבאה במשנה: מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הָאִידָּנָא נָמֵי!

The Gemara asks: If so, even nowadays people should also be obligated to separate animal tithes! Why don't we do it today?

די גמרא פרעגט: אי הכי, אפילו האידנא נמי! אויב אזוי, אפילו היינטיגע צייטן זאל מען אויך מחיוב זיין צו מעשר'ן!

תמיהה הגמרא: אי הכי, אפילו האידנא נמי! למה לא מחייבים אנשים לעשר בהמות גם בזמן הזה?

כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם יָתוֹם.

The Gemara answers: It is like Rav Huna's statement, as Rav Huna said: It is a decree because of an orphan animal, a motherless lamb, which is exempt from tithes, lest one come to tithe it together with other animals.

די גמרא פארענטפערט: כדרב הונא, דאמר רב הונא: גזירה משום יתום. עס איז ווי דעם מימרא פון רב הונא, ווארים רב הונא האט געזאגט: עס איז א גזירה משום א יתום בהמה, א יתום יאגאלע וואס איז פטור פון מעשר, טאמער וועט מען קומען דאס צו מעשר'ן צוזאמען מיט אנדערע בהמות.

משבת הגמרא: זה כדרב הונא, דאמר רב הונא: גזירה משום יתום. כלומר שגזרו חכמים שלא לעשר בזמן הזה משום בהמה יתומה, שפטורה מן המעשר, שמא יבוא לעשר אותה עם שאר הבהמות.

אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא!

The Gemara objects: If so, even originally, when the Beis Hamikdash stood, they should also not have tithed, out of the same concern for an orphan animal!

די גמרא פרעגט אויף דעם: אי הכי, מעיקרא נמי לא! אויב אזוי, אפילו אנגעהויבן ווען דער בית המקדש האט געשטאנען, וואלט מען אויך ניט געדארפט מעשר'ן wegen דער זעלבער חשש פון א יתום!

מקשה הגמרא: אי הכי, מעיקרא נמי לא! גם כשהיה בית המקדש קיים היה לנו לגזור ולא לעשר משום בהמה יתומה!

אֶלָּא, אֶפְשָׁר בְּהַכְרָזָה.

Rather, originally it was possible by means of an announcement, informing people which animals were orphans.

אלא, אפשר בהכרזה. נאר, מעיקרא איז מעגלעך געווען דורך א הכרזה, מען האט מודיע געווען פארן עולם וועלכע בהמות זענען יתומים.

אלא, אפשר בהכרזה, שהיו מודיעים לכולם אלו בהמות הן יתומות.

הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר בְּהַכְרָזָה!

The Gemara asks: Here too, nowadays, it should be possible by means of an announcement! Why stop the entire mitzva?

די גמרא פרעגט: הכא נמי, אפשר בהכרזה! דא אויך, היינטיגע צייטן, זאל דאך אויך מעגלעך זיין דורך א הכרזה! פאר וואס האט מען מבטל געווען די גאנצע מצוה?

שואלת הגמרא: הכא נמי, אפשר בהכרזה! למה לבטל את כל המצוה בזמן הזה?

אֶלָּא אָמַר רַבָּה: מִשּׁוּם תַּקָּלָה,

Rather, Rabba said: The Rabbinic prohibition nowadays is because of a potential mishap, that someone might mistakenly shear or work the consecrated tithe animal, or eat it without a blemish.

אלא אמר רבה: משום תקלה, נאר אמר רבה: די דרבנן איסור היינט איז משום א תקלה, מען האט מורא א מענטש זאל ניט בטעות גזייז זיין אדער עובד זיין מיט די מקודש'דיגע מעשר בהמה, אדער זי עסן אן א מום.

אלא אמר רבה: משום תקלה, שמא יבוא לגזוז או לעבוד בבהמת המעשר הקדושה, או לאכול אותה בלא מום.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה?

And from where do you say that we are concerned for a potential mishap after the churban?

די גמרא פרעגט: ומנא תימרא דחיישינן לתקלה? און פון וואנעט ווייסטו אז מיר חושש זענען פאר א תקלה נאכן חורבן?

ומנא תימרא דחיישינן לתקלה? מכאן שחוששים לתקלה לאחר החורבן:

דִּתְנַן: אֵין מַקְדִּישִׁין, וְאֵין מַעֲרִיכִין, וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה.

For we learned in a Mishnah: One may not consecrate items, and one may not make vows of valuation, and one may not declare items cherem in the present time.

דתנן: אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין בזמן הזה. ווארים מיר האבן געלערנט אין א משנה: מען מעג ניט מקדיש זיין קיין זאכן, און מען מעג ניט מַעֲרִיךְ זיין מיט ערכין, און מען מעג ניט מַחֲרִים זיין קיין חרמים בזמן הזה.

דתנן: אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין בזמן הזה.

וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים,

And if one did consecrate, or make a valuation, or declare cherem,

ואם הקדיש והעריך והחרים, און אויב א מענטש האט יא מקדיש געווען, אדער מעריך געווען, אדער מחרים געווען,

ואם הקדיש והעריך והחרים,

בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר,

if it is an animal, it must be uprooted and destroyed;

אויב עס איז א בהמה — תיעקר, דארף זי עקרונות ווערן און אומגעברענגט ווערן;

אם הייתה זו בהמה — תיעקר, כלומר יש לאבד אותה;

פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — יֵרָקְבוּ,

if they are produce, garments, or vessels, they should be left to rot;

אויב עס זענען פירות כסות וכלים — ירקבו, זאלן זיי איבערגעלאזט ווערן צו פארהוילן ווערן;

אם היו אלו פירות כסות וכלים — ירקבו;

מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח.

and if they are money or metal vessels, he should take them to the Salt Sea to cast them away.

און אויב עס זענען מעות וכלי מתכות — יוליך לים המלח. זאל ער עס פירן צום ים המלח עס ארויסצווארפן.

ואם היו מעות וכלי מתכות — יוליך לים המלח כדי לאבדם.

וְאֵיזֶהוּ עִיקּוּר?

The Gemara clarifies: And what is this uprooting of an animal?

די גמרא מברר געווען: ואיזהו עיקור? און וואס איז דאס עקרונות פון א בהמה?

מפרשת הגמרא: ואיזהו עיקור?

נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ וְהִיא מֵתָה מֵאֵילֶיהָ.

He locks the door in front of it and it dies on its own from starvation. This proves we avoid creating holy animals nowadays due to potential mishaps.

נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה. ער פארשליסט די טיר פאר איר און זי שטארבט מאליה פון הונגער. מוכח מזה אז מען איז מזהיר ניט צו מאכן מקודש'דיגע בהמות היינט wegen דעם חשש פון א תקלה.

נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה ברעב. הרי מוכח שנמנעים מליצור קדושה בזמן הזה משום חשש תקלה.

אִי הָכִי, בְּכוֹר נָמֵי לָא לִיקְדֹּשׁ!

The Gemara asks: If so, a firstborn male animal should also not become holy nowadays, so as to avoid a mishap!

די גמרא פרעגט: אי הכי, בכור נמי לא ליקדש! אויב אזוי, זאל א בכור בהמה אויך ניט ווערן קדוש היינטיגע צייטן, כדי צו פארמיידן א תקלה!

תמיהה הגמרא: אי הכי, בכור נמי לא ליקדש! גם בכור לא יקדש בזמן הזה כדי למנוע תקלה!

בְּכוֹר בְּדִידַן תַּלְיָא מִילְּתָא?

The Gemara answers: Does the matter of a firstborn depend on us?

די גמרא פארענטפערט: בכור בדידן תליא מילתא? צי ווענדט זיך דען דאס ענין פון א בכור אין אונז?

משיבה הגמרא: בכור בדידן תליא מילתא? האם קדושת בכור תלויה במעשינו?

בְּרֶחֶם קָדוֹשׁ!

It becomes holy in the womb automatically upon birth!

ברחם קדוש! ער ווערט קדוש פון רחם אן ממילא בשעת די לידה!

הרי ברחם קדוש! הוא קדוש מאליו ברגע לידתו!

הָכִי קָאָמַר: לִיקְנִינְהוּ לְאוּדְנַיְיהוּ לְגוֹיִם, דְּלָא לִיקְדֹּשׁ מֵעִיקָּרָא!

The Gemara clarifies the question: This is what he is saying: Let us sell their ears to non-Jews before birth, so that they will not become holy in the first place! Why don't Chazal require us to do this to avoid a mishap?

די גמרא מסביר געווען די קושיא: הכי קאמר: ליקנינהו לאודנייהו לגוים, דלא ליקדש מעיקרא! דאס איז וואס די גמרא פרעגט: זאלן מיר פארקויפן זייערע אויערן פאר א גוי פאר דער לידה, כדי זיי זאלן בכלל ניט ווערן קדוש מראש! פאר וואס האבן חז"ל ניט מתקן געווען דאס צו טון כדי צו פארמיידן א תקלה?

מפרשת הגמרא את השאלה: הכי קאמר: ליקנינהו לאודנייהו לגוים, דלא ליקדש מעיקרא! יקנה את אוזניהם לעובד כוכבים קודם הלידה, וכך לא יחול עליהם קדושת בכור מן השורש! למה לא תיקנו חכמים לעשות כן כדי למנוע תקלה?

אֶפְשָׁר כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קוֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.

The Gemara suggests: It is possible to act in accordance with the ruling like Rav Yehuda, as Rav Yehuda said: It is permitted for a person to inflict a blemish upon a firstborn fetus before it emerges into the atmosphere of the world, since it is not yet sanctified as a firstborn.

די גמרא מיינט צו זאגן: אפשר כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאוויר העולם. עס איז מעגלעך צו טון כדרב יהודה, ווארים רב יהודה האט געזאגט: א מענטש מעג מטיל מום זיין אין א בכור איידער ער קומט ארויס לאוויר העולם, ווייל ער איז נאך ניט מקודש אלס בכור.

מתרצת הגמרא: לגבי בכור אפשר כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאוויר העולם, שכן עדיין לא חלה עליו קדושת בכור.

הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר דְּשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא!

Here too, regarding animal tithes, it is possible that he throws a blemish into it at the outset, before it becomes sanctified!

הכא נמי, אפשר דשדי ביה מומא מעיקרא! דא אויך, ביי מעשר בהמה, איז מעגלעך ער זאל אריינווארפן א מום מתחילה, איידער זי ווערט מקודש!

מקשה הגמרא: הכא נמי, אפשר דשדי ביה מומא מעיקרא! גם במעשר בהמה, שיטיל מום בבהמה מתחילה, קודם שתתקדש!

מִי יָדַע הֵי נָפֵיק?

The Gemara answers: Does he know which animal will emerge tenth?

די גמרא פארענטפערט: מי ידע הי נפיק? ווייסט ער דען וועלכע בהמה עס וועט ארויסקומען די צענטע?

דוחה הגמרא: מי ידע הי נפיק? וכי הוא יודע איזו בהמה תצא עשירית?

וְכִי תֵּימָא דְּמַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עַשְׂרָה — ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא.

And if you would say that he brings out the blemished animal at the head of ten, ensuring that it becomes the tenth, the Merciful One states: "He shall not inquire between good or bad," meaning one may not plan in advance which animal will become the tenth.

וכי תימא דמפיק ליה בריש עשרה — ״לא יבקר בין טוב לרע״ אמר רחמנא. און אויב דו וועסט זאגן ער זאל ארויספירן די בעלי-מום בראש עשרה כדי זי זאל זיכער ווערן די צענטע, זאגט דאך אונז השם אין דער תורה "לא יבקר בין טוב לרע", וואס דאס הייסט מען מעג ניט קאנטראלירן מראש וועלכע בהמה עס וועט ווערן די צענטע.

וכי תימא דמפיק ליה בריש עשרה — "לא יבקר בין טוב לרע" אמר רחמנא, ואינו רשאי לתכנן מראש איזו בהמה תצא עשירית.

וְכִי תֵּימָא: אֶפְשָׁר דְּשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ —

And if you would say that it is possible that he throws a blemish into his entire herd, ensuring that whichever animal comes out tenth will be blemished,

וכי תימא: אפשר דשדי ביה מומא בכל הדרייהו — און אויב דו וועסט זאגן אז עס איז מעגלעך ער זאל אריינווארפן א מום אין זיין גאנצן עדר,

וכי תימא: אפשר דשדי ביה מומא בכוליה עדריה — ואז כל בהמה שתצא עשירית תהיה בעלת מום,

מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן בְּהֵמָה לְהַקְרָבָה וְלֵיכָּא.

that is also problematic, because speedily the Bais Hamikdash will be rebuilt, and we will require animals for bringing as offerings and there will be none unblemished!

מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן בהמה להקרבה וליכא. דאס איז אויך א בעיה, ווארים במהרה יבנה בית המקדש, און מיר וועלן דארפן בהמות פאר קרבנות און עס וועט ניט זיין קיין תמימים!

גם זה אינו נכון, שכן מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן בהמה להקרבה וליכא, שכן כולן תהיינה בעלות מום!

הָכִי נָמֵי בִּבְכוֹר בְּהֵמָה, מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן בְּהֵמָה לְהַקְרָבָה וְלֵיכָּא!

The Gemara asks: So too regarding a firstborn animal, why not also say speedily the Bais Hamikdash will be rebuilt, and we will require animals for bringing as offerings and there will be none?

די גמרא פרעגט: הכי נמי בבכור בהמה, מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן בהמה להקרבה וליכא! אויב אזוי, ביי א בכור בהמה זאל מען אויך זאגן במהרה יבנה בית המקדש, און מיר וועלן דארפן בהמות פאר קרבנות און עס וועט ניט זיין?

מקשה הגמרא: הכי נמי בבכור בהמה, מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן בהמה להקרבה וליכא! שהרי אם מטילים מום בבכורות לא ימצאו בכורות טהורים להקרבה!

אֶפְשָׁר בִּפְשׁוּטִין.

The Gemara answers: Regarding offerings, it is possible to bring them from ordinary, non-firstborn animals.

די גמרא פארענטפערט: אפשר בפשוטין. ביי קרבנות איז מעגלעך צו ברענגען פון פשוט'ע בהמות, וואס זענען ניט קיין בכורות.

מתרצת הגמרא: לגבי הקרבה אפשר בפשוטין, כלומר בבהמות פשוטות שאינן בכורות.

הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר בִּלְקוּחִין!

The Gemara challenges: Here too, regarding animal tithe, it is possible to bring offerings from purchased animals which are exempt from animal tithe!

די גמרא פרעגט א קושיא: הכא נמי, אפשר בלקוחיו! דא אויך ביי מעשר בהמה, איז מעגלעך צו ברענגען קרבנות פון געקויפטע בהמות, וואס זענען פטור פון מעשר בהמה!

תמיהה הגמרא: הכא נמי, אפשר בלקוחין! גם כאן לגבי מעשר בהמה, יוכלו להביא קרבנות מבהמות קנויות, שפטורות ממעשר!

כֵּיוָן דְּאִיהוּ שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ, וּשְׁכִיחִי מוּמֵי דְּפָסְילִי בְּקָדָשִׁים, דַּאֲפִילּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן נָמֵי פָּסְלִי — לָא שְׁכִיחִי.

The Gemara answers: Since he and everyone else throws a blemish into his entire herd, and blemishes that disqualify for korbanos are common—for even cataract specks in the eye also disqualify—it will not be common to find unblemished animals to purchase. Therefore, the Chachamim decreed that one should not tithe his animals in present times.

די גמרא פארענטפערט: כיון דאיהו שדי ביה מומא בכוליה עדריה, ושכיחי מומי דפסלי בקדשים, דאפילו דוקין שבעין נמי פסלי — לא שכיחי. אזוי ווי ער און אלע אנדערע וואלטן אריינגעווארפן א מום אין זייער גאנצן עדר, און מומים וואס פסל'ן פאר קדשים זענען שכיח — ווייל אפילו דוקין שבעין פסל'ט אויך — וועט ניט זיין מצוי צו געפינען תמימים צו קויפן. פאר דעם האבן חכמים מתקן געווען אז מען זאל גאר ניט מעשר'ן בזמן הזה.

משבת הגמרא: כיון דאיהו שדי ביה מומא בכוליה עדריה, ושכיחי מומי דפסלי בקדשים, דאפילו דוקין שבעין נמי פסלי — לא שכיחי. מכיוון שכולם יטילו מומים בכל העדרים שלהם, ומומים הפוסלים בקדשים שכיחים מאוד (שאפילו דוקין שבעין פוסלים), לא ימצאו בהמות תמימות לקנות. לפיכך גזרו חכמים שלא לעשר בזמן הזה.

בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

§ The Mishnah taught that animal tithe applies to non-sacred animals, but not to sacrificial animals.

בחולין אבל לא במוקדשין. די משנה האט געלערנט אז מעשר בהמה גילט ביי חולין, אבער ניט ביי מקודש'דיגע בהמות.

קא משמע לן במשנה שמצות מעשר בהמה נוהגת בחולין אבל לא במוקדשין.

מוּקְדָּשִׁין — פְּשִׁיטָא, לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ!

The Gemara asks: Regarding sacrificial animals, it is obvious that tithe does not apply to them, as they are not his property to consecrate!

די גמרא פרעגט: מוקדשין — פשיטא, לאו דידיה נינהו! לגבי מקודש'דיגע בהמות איז דאך פשוט אז מעשר גילט ניט אויף זיי, זיי זענען דאך ניט זיינע צו מקדיש זיין!

תמהה הגמרא: לגבי מוקדשין — פשיטא, לאו דידיה נינהו! וכיצד יחול מעשר על בהמה שאינה שלו?

בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הֵם.

The Gemara answers: The Mishnah is talking about offerings of lesser sanctity, and according to Rabbi Yosei HaGelili, who says: Offerings of lesser sanctity are the monetary property of the owner, and therefore he has ownership to consecrate them.

די גמרא פארענטפערט: די משנה רעדט בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קדשים קלים ממון בעלים הם. פון קדשים קלים, און אליבא דריש לקיש אדער רבי יוסי הגלילי וואס זאגט: קדשים קלים זענען דעם בעל הבית'ס ממאן, און ממילא האט ער בבעלות זיי מקדיש צו זיין.

משבת הגמרא: המשנה הוצרכה לומר זאת בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קדשים קלים ממון בעלים הם, וממילא יש לו בהם בעלות לקדשם.

דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ — לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

For it is taught in a Braisa: "And he commits a trespass against Hashem"—this comes to include offerings of lesser sanctity, that they are the monetary property of the owner, these are the words of Rabbi Yosei HaGelili.

דתניא: ״ומעלה מעל בה׳״ — לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים, דברי רבי יוסי הגלילי. ווארים עס איז גענאנט געווארן אין א ברייתא: "ומעלה מעל בה'" — דאס קומט לרבות קדשים קלים אז זיי זענען דעם בעל הבית'ס ממאן, דברי רבי יוסי הגלילי.

דתניא: "ומעלה מעל בה'" — לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים, דברי רבי יוסי הגלילי.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִיעַשְּׂרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

Therefore, it might enter your mind to say let them be tithed, so the Mishnah comes to teach us that they cannot be tithed.

סלקא דעתאך אמינא ליעשרו, קא משמע לן. סאלקא דעתך צו זאגן אז מען זאל זיי יא מעשר'ן, קומט אונז די משנה קא משמע לן אז מען מעג זיי ניט מעשר'ן.

לפיכך, סלקא דעתך אמינא ליעשרו, קא משמע לן המשנה שאינם מתעשרים.

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי!

The Gemara suggests: And say that indeed it is so, that offerings of lesser sanctity can be tithed!

די גמרא פרעגט: ואימא הכי נמי! און זאג אז עס איז טאקע אזוי, אז מען זאל זיי יא קענען מעשר'ן!

סלקא דעתך דגמרא: ואימא הכי נמי! ונאמר שבאמת קדשים קלים יתעשרו!

״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁכְּבָר קָדוֹשׁ.

The Gemara answers: "It shall be holy," the Merciful One said, implying that it becomes holy now, and not that it is already holy.

די גמרא פארענטפערט: ״יהיה קדש״ אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש. זאגט אונז השם אין דער תורה "יהיה קדש", וואס דאס דורשט אז זי זאל יעצט מקודש ווערן, ולא שאינה כבר קדוש.

עונה הגמרא: "יהיה קדש" אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש.

טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חָיְילָא קְדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר עִילָּוַיְהוּ?

The Gemara asks: Is the reason only because the Merciful One wrote "It shall be holy," implying that were it not so, I would say that the sanctity of tithe takes effect upon them?

די גמרא פרעגט: טעמא דכתב רחמנא ״יהיה קדש״, הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עילויהו? איז דען דער טעם דוקא ווייל השם האט געשריבן "יהיה קדש", משמע אז אינאיינעם וואלט איך געזאגט אז די קדושת מעשר זאל יא חל זיין אויף זיי?

מקשה הגמרא: האם טעמא דכתב רחמנא "יהיה קדש", הא לאו הכי הוה אמינא חילא קדושת מעשר עילויהו?

הַשְׁתָּא קְדוּשָּׁה חֲמוּרָה אַקְּדוּשָּׁה קַלָּה לָא חָיְילָא, קְדוּשָּׁה קַלָּה אַקְּדוּשָּׁה קַלָּה מִיבַּעְיָא?!

Now, if a stringent sanctity does not take effect upon a lesser sanctity, is it necessary to say that a lesser sanctity does not take effect upon a lesser sanctity?!

השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא, קדושה קלה אקדושה קלה מיבעיא?! יעצט, אויב א חמורה קדושה חל'ט ניט אויף א קלה קדושה, איז דאך א קל וחומר אז א קלה קדושה זאל ניט חל זיין אויף א קלה קדושה?!

תמהה הגמרא: השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא, קדושה קלה אקדושה קלה מיבעיא?!

מַאי הִיא?

The Gemara clarifies: What is this rule that a stringent sanctity does not take effect upon a lesser sanctity?

די גמרא מברר געווען: מאי היא? וואס איז די כלל אז א חמורה קדושה חל'ט ניט אויף א קלה קדושה?

מפרשת הגמרא: מאי היא? היכן מצינו שקדושה חמורה אינה חלה על קדושה קלה?

דִּתְנַן: אֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָם מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה, אֲבָל מַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי, וּמַחְרִימִין אוֹתָן.

For we learned in a Mishnah: Whether animals consecrated for the Altar or consecrated for Temple maintenance, one cannot change them from one sanctity to another sanctity, but one can consecrate them with a monetary consecration, or dedicate them as cherem to the Kohanim. Thus, even a higher sanctity of the Altar cannot take effect on an animal already holy for Temple maintenance!

דתנן: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותם מקדושה לקדושה, אבל מקדישין אותן הקדש עילוי, ומחרימין אותן. ווארים מיר האבן געלערנט אין א משנה: בין בהמות פון קדשי מזבח און בין קדשי בדק הבית, מען מעג זיי ניט משנה זיין פון איין קדושה צו אן אנדער קדושה, אבער מען מעג זיי מקדיש זיין א הקדש עילוי אדער מחרים זיין פאר כהנים. חזינן אפילו א העכערע קדושת מזבח חל'ט ניט אויף א בהמה וואס איז שוין מקודש פאר בדק הבית!

דתנן: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותם מקדושה לקדושה, אבל מקדישין אותן הקדש עילוי, ומחרימין אותן. הרי שאפילו קדושת המזבח החמורה אינה חלה לשנות בהמה שכבר קדושה לבדק הבית!

מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, דְּכׇל בְּהֵמָה לָאו לְעוֹלָה קָיְימָא, אֲבָל הָכָא, דְּכׇל בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר קָיְימָא, אַף עַל גַּב דְּאַקְדְּשַׁהּ — לָא פָּקַע אִיסּוּרָא דְּמַעֲשֵׂר מִינַּהּ.

The Gemara answers: Lest you say: There, not every animal stands to become a olah-offering, so a higher sanctity cannot take effect once consecrated; but here, where every animal stands for animal tithe, even though he consecrated it for a peace-offering, the potential obligation of tithe is not removed from it.

די גמרא פארענטפערט: מהו דתימא: התם, דכל בהמה לאו לעולה קיימא, אבל הכא, דכל בהמה למעשר קיימא, אף על גב דאקדשה — לא פקע איסורא דמעשר מינה. טאמער וועסטו זאגן: דארט, ניט יעדע בהמה עמנט צו ווערן א עולה, דעריבער חל'ט ניט קיין העכערע קדושה; אבער דא, וואס יעדע בהמה שטייט צו ווערן מעשר בהמה, אפילו ער האט זי מקדיש געווען אלס שלמים, איז די חיוב מעשר ניט אפגעפאלן פון איר.

תרצה הגמרא: מהו דתימא: התם, דכל בהמה לאו לעולה קיימא, אבל הכא, דכל בהמה למעשר קיימא, אף על גב דאקדשה — לא פקע איסורא דמעשר מינה.

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

The Gemara asks: What is the practical difference if the sanctity of tithe takes effect upon an animal already consecrated as a peace-offering?

די גמרא פרעגט: למאי נפקא מינה? וואס איז די נפקא מינה אויב די קדושת מעשר חל'ט אויף א בהמה וואס איז שוין קדוש אלס שלמים?

שואלת הגמרא: למאי נפקא מינה? מה ההבדל למעשה אם חלה קדושת מעשר על בהמה שהייתה כבר שלמים?

בְּ״לֹא יִגָּאֵל״ וּבְ״לֹא יִמָּכֵר״ קָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara answers: The difference is regarding the prohibitions of "It shall not be redeemed" and "It shall not be sold" which apply specifically to tithes; therefore, the verse comes to teach us that tithe sanctity does not take effect on it.

די גמרא פארענטפערט: ב״לא יגאל״ וב״לא ימכר״ קא משמע לן. די נפקא מינה איז לגבי די לאווים פון "לא יגאל" און "לא ימכר" וואס גילטן דוקא ביי מעשר; דעריבער קומט דער פסוק אונז קא משמע לן אז די קדושת מעשר חל'ט ניט אויף איר.

משיבה הגמרא: נפקא מינה לעניין האזהרות של "לא יגאל" וב"לא ימכר" הנאמרות במעשר; ולכן קא משמע לן הפסוק שאין קדושת מעשר חלה עליה.

וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים וְכוּ׳.

§ The Mishnah stated: And animal tithe applies to cattle and to sheep, and they are not tithed from this for that, nor with sheep and goats, etc.

ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעזים וכו׳. די משנה האט געזאגט: מעשר בהמה גילט ביי בקר און צאן, און מען איז ניט מתעשר מזה על זה, און ניט ביי כבשים און עזים וכו'.

שנינו במשנה: ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעזים וכו׳.

וְיִהְיוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה מִקַּל וְחוֹמֶר:

The Gemara suggests: And should not new-born animals and old-born animals be tithed from this for that by a kal v'chomer argument:

די גמרא מיינט צו זאגן: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר: זאלן ניט נייע בהמות און אלטע בהמות קענען געמעשר'ט ווערן מזה על זה פון א קל וחומר:

מציעה הגמרא: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר:

וּמָה כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, חָדָשׁ וְיָשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה?

Just as sheep and goats, which are kilayim with each other, are nevertheless tithed from one for the other; new and old animals, which are not kilayim with each other, is it not logical that they should be tithed from one for the other?

ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה — מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה — אינו דין שיתעשרו מזה על זה? אזוי ווי ביי כבשים און עזים, וואס זענען כלאים איין מין מיט דעם אנדערן, זענען זיי דאך מתעשר מזה על זה; ביי חדש און ישן, וואס זענען ניט קיין כלאים איין מין מיט דעם אנדערן, איז דאך א קל וחומר אז זיי זאלן זיין מתעשר מזה על זה!

ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה — מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה — אינו דין שגיתעשרו מזה על זה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן, וּמַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן:

The verse states: "Tithe you shall tithe." The verse speaks of two tithes, one being animal tithe and one being grain tithe, and it compares animal tithe to grain tithe:

תלמוד לומר: ״עשר תעשר״ בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן: זאגט דער פסוק "עשר תעשר". דער פסוק רעדט פון צוויי מעשרות, איינס מעשר בהמה און איינס מעשר דגן, און ער מקייש מעשר בהמה צו מעשר דגן:

לפיכך תלמוד לומר: "עשר תעשר" — בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן:

מָה מַעְשַׂר דָּגָן מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא.

Just as with grain tithe, one may not tithe from the new crop for the old crop, so too with animal tithe, one may not tithe from new animals for old animals.

מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא. מה מעשר דגן מעג מען ניט מעשר'ן פון חדש אויף ישן, אף מעשר בהמה מעג מען ניט מעשר'ן פון חדש אויף ישן.

מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא.

אִי הָכִי, כְּבָשִׂים וְעִזִּים נָמֵי לֵימָא: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן — מָה מַעְשַׂר דָּגָן מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לֹא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לֹא?

The Gemara asks: If so, regarding sheep and goats also, let us say: Comparing animal tithe to grain tithe—just as grain tithe may not be tithed from one species for another species, so too animal tithe may not be tithed from one species for another species?

די גמרא פרעגט: אי הכי, כבשים ועזים נמי לימא: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן — מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא? אויב אזוי, לגבי כבשים און עזים זאלן מיר אויך זאגן: מיר מקיישין מעשר בהמה צו מעשר דגן — מה מעשר דגן מעג מען ניט מעשר'ן ממין על שאינו מינו, אף מעשר בהמה מעג מען ניט מעשר'ן ממין על שאינו מינו?

מקשה הגמרא: אי הכי, כבשים ועזים נמי לימא: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן — מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא?

רַבִּי רַחֲמָנָא ״צֹאן״.

The Gemara answers: The Merciful One included sheep and goats together by writing the inclusive word "flock".

די גמרא פארענטפערט: רבי רחמנא ״צאן״. השם האט מרבה געווען כבשים און עזים צוזאמען דורך דעם כולל'דיגן ווארט "צאן".

משיבה הגמרא: רבי רחמנא "צאן", שריבה הכתוב כבשים ועזים יחד בלשון "צאן".

אִי הָכִי, חָדָשׁ וְיָשָׁן נָמֵי!

The Gemara challenges: If so, new and old animals should also be valid to tithe from one for another, since they are both within "flock"!

די גמרא פרעגט: אי הכי, חדש וישן נמי! אויב אזוי, זאלן חדש און ישן אויך מותר זיין צו מעשר'ן מזה על זה, ווייל זיי זענען דאך ביידע אינעם ווארט "צאן"!

תמהה הגמרא: אי הכי, חדש וישן נמי! יתעשרו זה על זה מאחר שגם הם בכלל "צאן"!

הָא כְּתִיב ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״.

The Gemara answers: Behold it is written: "Tithe you shall tithe," which equates it to grain tithes.

די גמרא פארענטפערט: הא כתיב ״עשר תעשר״. הא שטייט דאך געשריבן "עשר תעשר", וואס דאס מקייש עס צו מעשר דגן.

מתרצת הגמרא: הא כתיב "עשר תעשר", והקישה התורה למעשר דגן.

וּמָה רָאִיתָ?

The Gemara asks: And what did you see to apply the comparison to years rather than to species?

די גמרא פרעגט: ומה ראית? און וואס האסטו געזען מיישב צו זיין דעם היקש דוקא אויף די יארן און ניט אויף די מינים?

שואלת הגמרא: ומה ראית להקיש דווקא לשנים ולא למינים?

אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״שָׁנָה שָׁנָה״ — לְשָׁנָה הִקַּשְׁתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

Rava said: The verse states "year by year," teaching: I compared it regarding years, and not for another matter.

אמר רבא: אמר קרא ״שנה שנה״ — לשנה הקשתיו, ולא לדבר אחר. אמר רבא: דער פסוק זאגט "שנה שנה", דאס לערנט: איך האב עס מקיש געווען לגבי די יארן, און ניט פאר אן אנדער ענין.

אמר רבא: אמר קרא "שנה שנה" — לשנה הקשתיו, ולא לדבר אחר.

תְּנַן הָתָם: אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְאִם תָּרַם — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

§ We learned elsewhere in a Mishnah: One may not separate terumah from one species for a different species, and if he separated terumah, his terumah is not terumah.

די גמרא ברענגט אן אנדערע משנה: תנן התם: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. מיר האבן געלערנט דארט אין א משנה: מען מעג ניט מפריש זיין תרומה פון איין מין אויף אן אנדער מין, און אויב ער האט יא מפריש געווען — איז זיין תרומה ניט קיין תרומה.

שנינו בברייתא/משנה במקום אחר: תנן התם: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם — אין תרומתו תרומה.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

The Gemara asks: From where are these words derived?

די גמרא פרעגט: מנא הני מילי? פון וואנעט זענען די דאזיגע ווערטער געדארשנט?

שואלת הגמרא: מנא הני מילי?

אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יַנַּאי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״כׇּל חֵלֶב יִצְהָר וְכׇל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן״ — אָמְרָה תּוֹרָה: תֵּן חֵלֶב לָזֶה וְחֵלֶב לָזֶה.

Rabbi Ami said that Rabbi Yannai said, and some say Rabbi Ami said that Rabbi Shimon ben Lakish said: The verse states: "All the best of the oil and all the best of the wine and the grain"—the Torah is saying: Give the best of this species for itself and the best of that species for itself, but do not separate from one species for another.

אמר רבי אמי אמר רבי ינאי, ואמרי לה אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן״ — אמרה תורה: תן חלב לזה וחלב לזה. אמר רבי אמי אמר רבי ינאי, ואמרי לה אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: דער פסוק זאגט "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" — די תורה זאגט: גאר דעם בעסטן פון דיזן מין פאר זיך אליין, און דעם בעסטן פון דעם אנדערן מין פאר זיך אליין, אבער מען מעג ניט מפריש זיין פון איין מין אויף אן אנדער מין.

אמר רבי אמי אמר רבי ינאי, ואמרי לה אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" — אמרה תורה: תן חלב לזה וחלב לזה, שיהיה מפריש את המובחר של כל מין ומין לעצמו, ולא ממין על שאינו מינו.