דַּף יוֹמִי · חֻלִּין · דַּף ס״ח

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה.

MISHNAH: If there is an animal that is having difficulty giving birth, and the fetus extended its foreleg outside the womb and then brought it back inside, and then the mother was slaughtered, the fetus is permitted for eating through the slaughter of its mother.

משנה: א בהמה המקשה לילד, א בהמה וואס מוטשעט זיך ביים געבערן, והוציא העובר את ידו און דער עובר האט ארויסגעשטעקט זיין האנט, דאס הייסט זיין פארדערשטע פוס, אינדרויסן פון רחם, והחזירו און ער האט עס צוריקגעצויגן אינעווייניג, און דערנאך האט מען געשאכטן די מוטער, איז דער עובר מותר באכילה מותר צו עסן דורך דער שחיטה פון זיין מוטער.

משנה: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו לתוך הרחם, ואחר כך נשחטה האם, העובר מותר באכילה על ידי שחיטת אמו.

הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.

But if it extended its head outside, even though it brought it back inside, behold this is like a newborn animal, and the slaughter of the mother does not permit it; rather, it requires its own slaughter.

אבער אויב הוציא את ראשו ער האט ארויסגעשטעקט זיין קאפ אינדרויסן, אף על פי שהחזירו אפילו אויב ער האט עס צוריקגעצויגן אינעווייניג, הרי זה כילוד ווערט דאס באטראכט ווי א געבוירן קינד, און די שחיטה פון דער מוטער העלפט אים מער נישט, נאר ער דארף אן אייגענע שחיטה.

אבל אם הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו פנימה, הרי זה כילוד, ואין שחיטת האם מתירתו, אלא הוא טעון שחיטה לעצמו.

חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה,

If one cuts off pieces from a fetus that is in its womb and leaves them inside, and then slaughters the mother, the severed flesh is permitted for eating.

דער וואס איז חותך מעובר שבמעיה שניידט אפ שטיקער פלייש פון א עובר וואס געפינט זיך אין איר מאגן און לאזט זיי איבער אינעווייניג, און דערנאך שעכט ער די מוטער, זענען די אפגעשניטענע שטיקער פלייש מותר באכילה מותר צו עסן.

אם היה חותך מעובר שבמעיה חתיכות חתיכות והניחן בפנים, ואחר כך שחט את האם, הבשר החתוך מותר באכילה.

מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

But if one cuts pieces from the spleen or from the kidneys of the mother animal and leaves them inside, and then slaughters her, they are forbidden for eating as limbs from a living animal.

אבער אויב ער שניידט אפ שטיקער מן הטחול ומן הכליות פון דעם מילץ אדער פון די נירן פון דער מוטער בהמה און לאזט זיי איבער אינעווייניג, און דערנאך שעכט ער איר, זענען זיי אסור באכילה אסור צו עסן אלס אבר מן החי.

אבל אם חתך חתיכות מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה והניחן בפנים, ואחר כך שחט את האם, הן אסור באכילה משום אבר מן החי.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ – מוּתָּר.

This is the general rule: Any thing that is part of its body which was severed before slaughter is forbidden, and any thing that is not part of its body, namely its fetus, is permitted.

זה הכלל דאס איז דער כלל: יעדער דבר שגופה זאך וואס איז א טייל פון איר אייגענעם קערפער וואס איז אפגעשניטן געווארן פאר דער שחיטה איז אסור אסור, ושאינה גופה און א זאך וואס איז נישט איר קערפער, דהיינו איר עובר, איז מותר מותר.

זה הכלל: כל דבר שגופה של הבהמה שנחתך קודם שחיטה אסור, ושאינה גופה, דהיינו העובר שלה, מותר.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְאֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said: And as for the extended limb itself, even though it was brought back inside, it is forbidden to be eaten.

גמרא: אמר רב יהודה אמר רב רב יהודה האט געזאגט אין נאמען פון רב: ואבר עצמו און דער ארויסגעשטעקטער אבר אליין, אפילו אויב ער האט עס צוריקגעצויגן אינעווייניג פאר דער שחיטה, איז אסור אסור צו עסן.

גמרא: אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו שיצא לחוץ, אף על פי שהחזירו, אסור באכילה.

מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ – נֶאֱסָר.

What is the reason? Because the verse says: "And flesh in the field, a tereifah, you shall not eat." This teaches that once flesh has gone outside of its boundary, which the Torah calls "the field," it becomes forbidden like a tereifah.

מאי טעמא וואס איז דער טעם? דאמר קרא ווייל דער פסוק זאגט: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, דאס לערנט אונז אז כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו איינמאל פלייש איז ארויסגעגאנגען אינדרויסן פון זיין מחיצה, וואס די תורה רופט אן "שדה", נאסר ווערט עס אסור ווי א טרפה.

מאי טעמא? דאמר קרא: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", ללמד שכיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, שהתורה קראה לו שדה, נאסר כמו טרפה.

תְּנַן: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. מַאי לָאו אַאֵבֶר?

The Gemara objects: We learned in our Mishnah: If there is an animal that is having difficulty giving birth, and the fetus extended its foreleg and brought it back, it is permitted for eating. What, is it not referring to the limb itself, which would contradict Rav?

די גמרא פרעגט: תנן מיר האבן דאך געלערנט אין אונזער משנה: בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה. מאי לאו אאבר צי מיינט דאס נישט דעם אבר אליין, וואס דאס וואלט אפגעפרעגט רב?

ומקשה הגמרא: תנן במשנתנו: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו – מותר באכילה. מאי לאו שההיתר קאי אאבר עצמו, וקשיא לרב?

לָא, אַעוּבָּר.

The Gemara answers: No, the Mishnah's ruling of permitted refers only to the rest of the fetus.

די גמרא ענטפערט: לא ניין, די משנה מיינט צו זאגן אז עס איז מותר בלויז אעובר דער איבעריגער טייל פון דעם עובר.

ומשנינן: לא, ההיתר קאי אעובר, כלומר על שאר העובר.

אִי אַעוּבָּר, מַאי אִירְיָא הֶחְזִירוֹ? אֲפִילּוּ לֹא הֶחְזִירוֹ נָמֵי!

The Gemara asks: If it refers only to the rest of the fetus, why specifically mention that it brought it back? Even if it did not bring it back, the rest of the fetus is also permitted!

די גמרא פרעגט: אי אעובר אויב עס מיינט נאר דעם עובר, מאי איריא החזירו פארקירעוועט ער דאס ספעציעל צו א פאל ווען ער האט עס צוריקגעצויגן? אפילו לא החזירו נמי אפילו אויב ער האט עס נישט צוריקגעצויגן איז דער איבעריגער עובר אויך מותר!

ומקשה הגמרא: אי אעובר, מאי איריא החזירו? אפילו לא החזירו נמי שאר העובר מותר!

הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְזִירוֹ.

The Gemara answers: Indeed, the same law applies even though it did not bring it back.

די גמרא ענטפערט: טאקע הוא הדין אף על גב דלא החזירו דער זעלבער דין איז אויך ווען ער האט עס נישט צוריקגעצויגן.

ומשנינן: באמת הוא הדין אף על גב דלא החזירו.

וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי מִיתְנֵא סֵיפָא: הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא הֶחְזִירוֹ.

And since the Tanna wanted to teach in the latter clause: If it extended its head, even though it brought it back, behold this is like a newborn, he also taught in the first clause the case where it brought it back, for stylistic symmetry.

ואיידי דקא בעי למתני סיפא און וויבאלד דער תנא האט געוואלט לערנען אין דער סיפא: הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, תנא נמי רישא החזירו האט ער אויך געלערנט אין דער רישא דעם פאל פון "החזירו" צוליב דעם סטיל פון דער משנה.

ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא: הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו – הרי זה כילוד, תנא נמי רישא החזירו, כדי שתהא הבבא שווה בסגנונה.

וְסֵיפָא, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּכֵיוָן דְּיָצָא רֹאשׁוֹ הָוְיָא לַהּ לֵידָה? תְּנֵינָא:

The Gemara asks: And as for the latter clause, what does it come to teach us? That once its head emerged, it is considered a birth? But we have already learned this in a Mishnah in Bekhoros:

די גמרא פרעגט: וסיפא מאי קמשמע לן און די סיפא, וואס קומט זי אונז צו לערנען? דכיון דיצא ראשו הויא לה לידה אז איינמאל זיין קאפ איז ארויסגעגאנגען ווערט דאס פאררעכנט ווי א געבורט? תנינא דאס האבן מיר דאך שוין געלערנט אין א משנה אין מסכת בכורות:

ומקשה הגמרא: וסיפא, מאי קמשמע לן? דכיון דיצא ראשו הויא לה לידה? תנינא כבר דין זה במשנה במסכת בכורות:

אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֲנִים – הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת.

Who is a firstborn for inheritance but not a firstborn for the Kohanim? One who comes after miscarriages, even though the miscarriage's head emerged alive, or a nine-month-old fetus whose head emerged dead.

איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהנים ווער איז א בכור צו ירושה אבער נישט קיין בכור פאר די כהנים? הבא אחר נפלים א קינד וואס קומט נאך א מפלת, אף על פי שיצא ראשו חי אפילו אויב דער קאפ פון דעם נפל איז ארויס לעבעדיג, או בן תשעה שיצא ראשו מת אדער א בן תשעה חדשים וואס זיין קאפ איז ארויס טויט.

איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהנים – הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראשו חי, או בן תשעה שיצא ראשו מת.

טַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת, הָא רֹאשׁוֹ חַי – הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה נָמֵי לָא הָוֵי.

We infer: The reason the next child is a firstborn for inheritance is because the miscarriage's head emerged dead, but if its head emerged alive, the one who comes after it is also not a firstborn for inheritance, because the emergence of the head is considered a birth. Why repeat this rule in our Mishnah?

מיר דרינגען ארויס: טעמא דראשו מת דער טעם פארוואס דאס קומענדיגע קינד איז א בכור לנחלה איז ווייל דער קאפ איז ארויס טויט, הא ראשו חי אבער אויב דער קאפ איז ארויס לעבעדיג, הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי איז דער וואס קומט נאך אים אויך נישט קיין בכור לנחלה, ווייל דאס ארויסגיין פון דעם קאפ ווערט פאררעכנט ווי א געבורט. פארוואס דארף מען דאס איבערחזרן אין אונזער משנה?

ומדייקינן: טעמא דראשו מת הוא דהבא אחריו הוי בכור לנחלה, הא ראשו חי – הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי, אלמא יציאת הראש נחשבת לידה. ואם כן למה לי למתנייה שוב במשנתנו?

וְכִי תֵּימָא, אַשְׁמְעִינַן בְּאָדָם, וְקָא מַשְׁמַע לַן בִּבְהֵמָה.

And if you say: The Mishnah there teaches us this rule regarding a human, and our Mishnah teaches us this rule regarding an animal, and both are necessary:

וכי תימא און אויב דו וועסט זאגן: די משנה דארט אשמעינן באדם לערנט אונז דעם דין ביי א מענטש, וקא משמע לן בבהמה און אונזער משנה לערנט אונז דעם דין ביי א בהמה, און ביידע זענען נויטיג:

וכי תימא, התנא אשמעינן באדם, שם בבכורות, וקא משמע לן כאן בבהמה, וצריכי תרווייהו:

דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, דְּאֵין פְּרוֹזְדוֹר לִבְהֵמָה,

For a human cannot be derived from an animal, because there is no birth canal that is concealed for an animal, whereas a woman's thighs conceal her womb, so we might think her birth is not defined by the head's emergence alone;

דאדם מבהמה לא יליף ווייל א מענטש קען מען נישט לערנען פון א בהמה, דאין פרוזדור לבהמה ווייל עס איז נישטא קיין באהאלטענער געבורט קאנאל ביי א בהמה, משאכ

דאדם מבהמה לא יליף, דאין פרוזדור לבהמה, כלומר שאין ירכיה של בהמה מסתירות את הרחם, מה שאין כן באשה, ולכן היינו אומרים שבאשה אין יציאת הראש נחשבת לידה מיד;

וּבְהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא, דַּחֲשִׁיב פַּרְצוּף פָּנִים דִּידֵיהּ.

and an animal cannot be derived from a human, because a human's facial features are significant, so perhaps only for a human is the head's emergence considered a birth.

ובהמה מאדם לא ילפא, דחשיב פרצוף פנים דידיה, ולכן באדם יציאת הראש נחשבת לידה, אבל בבהמה לא.

הָא נָמֵי תְּנֵינָא: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, כְּסִימָן וָלָד בָּאִשָּׁה כָּךְ סִימָן וָלָד בַּבְּהֵמָה!

But this too we have already learned in a Mishnah: A placenta of which a part emerged is forbidden for eating, and the Sages said: Just as the sign of a child in a woman, so is the sign of a child in an animal! Thus we already know that the rules of birth are equated.

אבל הא נמי תנינא במשנה אחרת: שליה שיצאת מקצתה – אסורה באכילה, כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה! הרי שהושוו דיני לידת בהמה לדיני לידת אשה.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הֶחְזִירוֹ דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, תְּנָא סֵיפָא אַטּוּ רֵישָׁא.

Granted, if you say that "brought it back" in the first clause is precise and teaches that the limb itself is permitted, then the Tanna taught the latter clause for the sake of symmetry with the first clause.

ומקשה הגמרא: אי אמרת בשלמא שדין החזירו דרישא דוקא, והוא בא להתיר את האבר עצמו, הרי שפיר תנא סיפא אטו רישא.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: לָא דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, וְלָא דְּסֵיפָא דַּוְקָא, לְמָה לֵיהּ לְמִתְנְיַיהּ כְּלָל?

But if you say that neither the first clause is precise, nor the latter clause is precise, why did he have to teach it at all?

אלא אי אמרת: לא דרישא דוקא, ולא דסיפא דוקא, למה ליה למתנייה כלל?

לָא, לְעוֹלָם אַעוּבָּר, וְכִדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

The Gemara answers: No, actually the first clause refers to the fetus, and it is as Rav Nachman bar Yitzchak said in another context: It is only necessary for the place of the cut.

ומשנינן: לא, לעולם רישא קאי אעובר, וכדאמר רב נחמן בר יצחק במקום אחר: לא נצרכה אלא למקום חתך.

הָכָא נָמֵי, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

Here too, it is only necessary for the place of the cut, to teach that the point where the limb is severed is permitted.

הכא נמי, לא נצרכה אלא למקום חתך, ללמד שמקום החתך שבעובר מותר באכילה.

תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה.

Come and hear a proof from a Baraisa: If there is an animal that is having difficulty giving birth, and the fetus extended its foreleg and brought it back, and afterward he slaughtered its mother, it is permitted for eating.

ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט את אמו – מותר באכילה.

שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

But if he slaughtered its mother and afterward it brought it back, it is forbidden for eating.

אבל אם שחט את אמו ואחר כך החזירה – אסור באכילה.

הוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכוֹ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – שֶׁבַּחוּץ טָמֵא וְאָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים טָהוֹר וּמוּתָּר.

If it extended its foreleg and he cut it off, and afterward he slaughtered its mother, that which is outside is tamei and forbidden, and that which is inside is tahor and permitted.

אם הוציא את ידו וחתכו, כלומר שחתך האדם את היד שיצאה, ואחר כך שחט את אמו – שבחוץ טמא ואסור, ושבפנים טהור ומותר.

שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ –

If he slaughtered its mother and afterward he cut it off, the Baraisa continues...

אם שחט את אמו ואחר כך חתכו –

הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

the rest of the flesh of the fetus is rendered impure through contact with a carcass, i.e., the forbidden limb, which is treated as a carcass; these are the words of Rabbi Meir.

שאר הבשר של העובר נטמא במגע נבלה, דברי רבי מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה.

And the Sages say: The rest of the flesh has only the status of contact with a slaughtered tereifa, which is rabbinically impure but does not carry the severe impurity of a carcass.

וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה, שאינו מטמא טומאה חמורה כנבלה.

קָתָנֵי מִיהָא רֵישָׁא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה;

In any event, the first clause teaches: If a fetus extended its foreleg outside the womb and returned it inside, and afterward one slaughtered its mother, it is permitted for eating.

קתני מיהא רישא: הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט את אמו – מותר באכילה;

מַאי לָאו אַאֵבֶר?

What, is it not referring to the limb itself, meaning that even the extended limb is permitted if returned, which contradicts Rav's ruling?

מאי לאו שההיתר קאי אאבר עצמו, וקשיא לרב?

לָא, אַעוּבָּר.

The Gemara answers: No, it refers to the rest of the fetus, but the limb itself remains forbidden.

ומשנינן: לא, ההיתר קאי אעובר, אבל האבר עצמו אסור.

אִי אַעוּבָּר, אֵימָא סֵיפָא: שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה;

The Gemara objects: If it refers to the fetus, then say the latter clause: If one slaughtered its mother and afterward it returned the limb, it is forbidden for eating.

ומקשה הגמרא: אי אעובר, אימא סיפא: שחט את אמו ואחר כך החזירו – אסור באכילה;

וְאִי עוּבָּר, אַמַּאי אָסוּר?

And if this refers to the rest of the fetus, why is it forbidden? The slaughter of the mother should permit the entire fetus except for the extended limb!

ואי עובר, אמאי אסור? הרי שחיטת האם צריכה להתיר את כל העובר מלבד האבר שיצא!

כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ, הָכָא נָמֵי לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

The Gemara answers: It is as Rav Nachman bar Yitzchak said in another context, that it is not necessary to state this except with regard to the place of the cut on the fetus's body where the limb is severed. Here too, it is not necessary except with regard to the place of the cut, which becomes forbidden if the limb was not returned before slaughter.

ומשנינן: כדאמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך, הכא נמי לא נצרכה אלא למקום חתך, שמקום החתך נאסר אם לא הוחזר האבר קודם שחיטה.

אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא אֲבִימִי מִבֵּי חוֹזָאֵי, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ:

The Gemara asks: Is that so? But when Avimi came from Bei Chozai, he came and brought a baraisa in his hand which states:

ומקשה הגמרא: איני? והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה:

פַּרְסָה הֶחְזִיר – אֱכוֹל, פְּרָסוֹת הֶחְזִיר – אֱכוֹל.

If it extended a hoof and returned it, eat; if it extended hooves and returned them, eat.

אם פרסה החזיר – אכול, פרסות החזיר – אכול.

מַאי לָאו הֶחְזִיר פַּרְסָה – אֲכוּל פַּרְסָה?

What, is it not that if it returned a hoof, you may eat the hoof itself?

מאי לאו הכי קאמר: אם החזיר פרסה – אכול פרסה עצמה?

לֹא, הֶחֱזִיר פַּרְסָה – אֱכוֹל עוּבָּר.

The Gemara answers: No, it means if it returned the hoof, you may eat the fetus.

ומשנינן: לא, הכי קאמר: אם החזיר פרסה – אכול עובר.

אִי עוּבָּר, מַאי אִירְיָא הֶחְזִיר? אֲפִילּוּ לֹא הֶחֱזִיר נָמֵי!

The Gemara objects: If it refers to the fetus, why specifically mention that it returned it? Even if it did not return it, the fetus should also be permitted!

ומקשה הגמרא: אי עובר, מאי איריא החזיר? אפילו לא החזיר נמי שאר העובר מותר!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.

Rav Nachman bar Yitzchak said: It is not necessary except with regard to the place of the cut, which is permitted only if the limb was returned.

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך.

וְהָא תְּרֵי קְרָאֵי קָא נָסֵיב לַהּ!

The Gemara asks: But the baraisa adduces two verses, "hoof" and "hooves," for this ruling!

ומקשה הגמרא: והא תרי קראי קא נסיב לה, שדרש הברייתא מלשון "פרסה" ולשון "פרסות"!

מַאי לָאו חַד לְאֵבֶר, וְחַד לִמְקוֹם חֲתָךְ?

What, is it not that one is for the limb itself to be permitted, and one is for the place of the cut?

מאי לאו חד לאבר עצמו שיהא מותר, וחד למקום חתך?

לָא, חַד לִמְקוֹם חֲתָךְ, וְחַד לְקָלוּט בִּמְעֵי פָרָה.

The Gemara answers: No, one is for the place of the cut, and one is for a fetus with uncloven hooves inside the womb of a cow.

ומשנינן: לא, חד למקום חתך, וחד לקלוט במעי פרה.

וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָלוּט בֶּן פָּרָה אָסוּר.

And this is according to Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon says: An uncloven-hoofed offspring of a cow is forbidden if born alive.

ואליבא דרבי שמעון, דאמר רבי שמעון: קלוט בן פרה אסור באכילה אם נולד חי.

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – שְׁרֵי.

This applies only where it emerged into the airspace of the world as a birth, but if it is still inside its mother's womb when she is slaughtered, it is permitted.

הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו – שרי על ידי שחיטת האם.

עוּלָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְאֵבֶר עַצְמוֹ מוּתָּר.

Ulla said that Rabbi Yochanan said: And the limb itself is permitted by the slaughter of the mother if it was returned inside.

עולא אמר רבי יוחנן: ואבר עצמו מותר באכילה אם הוחזר פנימה קודם שחיטה.

אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְעוּלָּא: וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר!

Rav Yehuda said to Ulla: But Rav and Shmuel both say that the limb itself is forbidden!

אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אבר עצמו אסור!

אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לַן מֵעַפְרָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל וּמָלֵינַן עַיְינִין, אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

Ulla said to him: Who would give us some of the dust of Rav and Shmuel, and we would fill our eyes with it out of respect; but this is what Rabbi Yochanan said to justify his view:

אמר ליה: מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עינין מרוב חיבתנו ותשוקתנו לתורתם, אלא הכי אמר רבי יוחנן לתרץ את שיטתו:

הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל ״בָּשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״,

All consecrated or bounded meats that leave their boundary were included in the general rule of "And flesh in the field, a tereifa, you shall not eat", which teaches that leaving one's boundary forbids the meat.

הכל היו בכלל "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", שכל קדשים או בשר שיצאו חוץ למחיצתם נאסרו.

כְּשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב גַּבֵּי חַטָּאת שֶׁיָּצְתָה חוּץ לִמְחִיצָתָהּ וְחָזְרָה – אָסוּר,

But when the Scripture specified for you regarding a sin-offering that went outside its boundary and returned that it is forbidden,

אבל כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצאת חוץ למחיצתה וחזרה שהיא אסור,

חַטָּאת הוּא דִּפְרַט רַחֲמָנָא בָּהּ, אֲבָל כֹּל מִילֵּי – כֵּיוָן דַּהֲדוּר – שְׁרֵי.

it implies that it is only a sin-offering that the Merciful One specified is forbidden, but all other things, once they returned, are permitted.

הרי שרק חטאת הוא דפרט רחמנא בה שהיא אסורה אף כשחזרה, אבל כל מילי – כיון דהדור – שרי.

מֵיתִיבִי: ״בָּשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?

The Gemara challenges this: "And flesh in the field, a tereifa, you shall not eat," what does the verse teach us?

ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", מה תלמוד לומר?

לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִמְחִיצָתָן וְחָזְרוּ – מוּתָּרִין, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן?

Since we find regarding Second Tithe and first-fruits, that even though they went outside their boundary and returned, they are permitted, I might have thought that this meat of a fetus or offering is also so?

לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו – מותרים, יכול אף זה כן?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״טְרֵפָה״.

Therefore, the verse teaches "tereifa" to show it is forbidden.

תלמוד לומר "טרפה" לאסור.

מַאי תַּלְמוּדָא?

The Gemara asks: What is the biblical derivation from the word "tereifa"?

ומקשה הגמרא: מאי תלמודא? כיצד נלמד איסור זה מהמילה "טרפה"?

אָמַר רַבָּה: כִּטְרֵפָה, מָה טְרֵפָה – כֵּיוָן שֶׁנִּטְרְפָה שׁוּב אֵין לָהּ הֶיתֵּר, אַף בָּשָׂר – כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִיצָתוֹ שׁוּב אֵין לוֹ הֶיתֵּר!

Rabbah said: It is like a tereifa; just as a tereifa, once it becomes torn, can never again have a permit, so too flesh, once it went outside its boundary, can never again have a permit even if it returns!

אמר רבה: כטרפה, מה טרפה – כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר – כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר אפילו אם חזר! וקשיא לעולא.

תְּיוּבְתָּא דְעוּלָּא, תְּיוּבְתָּא.

This is a conclusive refutation of Ulla, a conclusive refutation.

ומסקינן: תיובתא דעולא, תיובתא.

אָמַר מָר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים. הֵיכָן מָצִינוּ?

The Master said above: Since we find regarding Second Tithe and first-fruits that they are permitted if they return. Where do we find this?

אמר מר בברייתא לעיל: לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שהם מותרים אם חזרו. ומקשינן: היכן מצינו דין זה?

דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנֶךָ וְגוֹ׳״, בִּשְׁעָרֶיךָ הוּא דְּלָא תֵּיכוּל, אֲבָל יָצְאוּ חוּץ לִמְחִיצָתָן וְחָזְרוּ – מוּתָּרִין.

As it is written: "You may not eat within your gates the tithe of your grain, etc.", implying that within your gates you may not eat them if they never entered Jerusalem, but if they went outside their boundary and returned, they are permitted.

ומשנינן: דכתיב: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'", ומדייקינן: בשעריך הוא דלא תיכול כל עוד לא נכנסו לירושלים, אבל יצאו חוץ למחיצתם וחזרו – מותרים.

בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי, רַב אָמַר: יֵשׁ לֵידָה לְאֵבָרִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין לֵידָה לְאֵבָרִים.

In the West, they taught this dispute as follows: Rav said: There is birth for limbs, meaning a limb extending outside is considered born and permanently forbidden; and Rabbi Yochanan said: There is no birth for limbs.

במערבא מתנו הכי, כלומר בארץ ישראל שנו את המחלוקת בלשון זו: רב אמר: יש לידה לאברים, שכל אבר שיצא לחוץ נחשב כילוד ונאסר לעולם; ורבי יוחנן אמר: אין לידה לאברים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ?

What is the difference between them practically?

ומקשה הגמרא: מאי בינייהו?

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמֵיסַר מִיעוּט אֵבֶר שֶׁבִּפְנִים.

There is a difference between them regarding forbidding the minority of the limb that remains inside the womb.

ומשנינן: איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים, כלומר אותו חלק קטן של האבר שנשאר בתוך הרחם.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין לֵידָה לְאֵבָרִים, הוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְרוּבּוֹ, מַהוּ?

A dilemma was raised to them: According to the one who says there is no birth for limbs, if the fetus extended its foreleg and returned it, and then again extended its foreleg and returned it, until these parts completed the majority of its body, what is the law?

איבעיא להו: לדברי האומר אין לידה לאברים, הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו והחזירה, עד שהשלימו לרובו, מהו?

מִי אָמְרִינַן הָא נְפַק לֵיהּ רוּבָּא, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דַּהֲדוּר הָדַר?

Do we say, behold, the majority of it has gone out and it is considered born? Or perhaps, since they returned, they returned and are considered inside?

מי אמרינן הא נפק ליה רובא והרי הוא כילוד? או דלמא כיון דהדור הדר ונחשב כאילו הוא בפנים?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, כֵּיוָן דַּהֲדוּר הָדַר, הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְרוּבּוֹ, מַהוּ?

If you say, since they returned, they returned; if the fetus extended its foreleg and one cut it off, and then again extended its foreleg and one cut it off, until the cut parts completed the majority of its body, what is the law?

אם תמצי לומר, כיון דהדור הדר; הוציא עובר את ידו וחתכה, וחזר והוציא את ידו וחתכה, עד שהשלימו לרובו, מהו?

מִי אָמְרִינַן הָא נָפֵיק לֵיהּ רוּבָּא, אוֹ דִלְמָא רוּבָּא בְּבַת אַחַת בָּעֵינַן?

Do we say, behold, the majority of it has gone out? Or perhaps we require the majority to emerge all at once?

מי אמרינן הא נפיק ליה רובא? או דלמא רובא בבת אחת בעינן?

תָּא שְׁמַע:

Come and hear a proof:

ומסיימת הגמרא: תא שמע: